השפעת הקורונה על האדריכלות
כדי להבין את הקשר בין מגיפת הקורונה והאדריכלות, אני מציע לחדד תחילה את ההבדל בין חיידקים לנגיפים. בעוד שחיידק הוא תא חי, הווירוס הוא פרזיט, שאין לו קיום ללא תאים חיים מארחים. יחד עם זה, עצם יכולת החדירה למעטפת ההגנה של התאים המארחים, יכולת התנועה לאחר ההתרבות, והעובדה שחלקם הגדול של הווירוסים מעביר את המטען הגנטי באמצעות ״פילוס״ - סוג של "איבר מין" העשוי מצינורית ארוכה, מצביעים בעליל על כך שמדובר באורגניזם חי ובועט.
הבעייתיים שבווירוסים - כגון ה-HIV, הפפילומה והקורונה - עטויים באפוד מגן דו-שכבתי (קפסיד) שבנוי מחלבוני המעטפת של תאים נפלשים. תפקיד האפוד להגן על החומר הגנטי הרגיש של הנגיף - DNA או במקרה הקשה יותר RNA העשוי מסליל חד-מימדי. כ-50% מה״אפוד״ עשוי מליפיד אמפיפטי, המהווה מרכיב עיקרי בכל הממברנות הביולוגיות, ויתרתו - ממולקולות של כולסטרול וגליקו-פרוטאינים (תרכובת של חלבון ופחמימה הקשורים בקשר קו-ולנטי), האופייני לנגיפים. הגליקו-פרוטאינים האלה הם המאפשרים לנגיף להוליך שולל את קולטני המעטפת של התא המארח, ובאמצעות אינטראקציה מטעה, לחדור אליו, להתרבות, ולשחרר נגיפים "עירומים" אל נוזלי הגוף.
לנקודה הזאת יש ערך רב בהבנת התנהגותם של הנגיפים ובעיקר בדרכים להתגונן מפניהם, משום שבשלב הזה (עד לחדירתם לתאים מאחסנים משלהם) הם חסרי מעטפת מגוננת, וחשופים על כן לחומרי חיטוי כגון אלכוהול, חומצות, חומרים מחמצנים, או לטמפרטורה גבוהה מ-38 מעלות.
העובדה הזאת מקשה אומנם על השמדת הווירוס עצמו, אך עדיין מאפשרת את השמדתו מיד לאחר התרבותו כאשר צאצאיו עוזבים את התא המארח ועושים את דרכם לעבר תאים מארחים חדשים כאשר הם עדיין חסרי מעטפת מגינה, באמצעות חיטוי כימי או ביולוגי כגון MD-125 או Viraclean, המהווים אמצעי השמדה יעילים של מגוון רחב של וירוסים.
אחת הבעיות המאתגרות את המחקר השואף לפתח חיסונים או נוגדנים, נובעת מהמהירות שבה נוצרים השינויים הגנטיים של הווירוס, כאשר שני וירוסים חודרים במקביל לאותו תא מאחסן. בשלב זה הם מחליפים ביניהם אינפורמציה גנטית היוצרת למעשה וירוס חדש.
בדרך כלל, וירוסים יכולים להדביק רק מין מסוים של בעלי חיים. כך למשל, כלבים אינם נדבקים בשפעת, ולבני אדם לא צפויה סכנת הידבקות בווירוס האיידס החתולי FIV. הבעיה מבחינתנו היא, שבמסגרת החלפת המידע הגנטי וירוסים עלולים לרכוש רצפטורים המאפשרים ליצור אינטראקציה עם סוגים שונים של בעלי חיים. וירוס (או חיידק) העובר בין מינים (כגון כלבת, ומחלת הפה והטלפיים) מכונה זואונוסיס.
היות ש- Covid 19 מכיל התאמה של 96% עם הגנום של וירוס הקורונה המוכר בעטלפים, היה חשש שזהו מקורו, בין היתר משום שעטלפים מהווים כר פורה להתפתחות וירוסים זואונוטיים, משום שהמערכת החיסונית שלהם לוקה במערכת בקרה פתוחה המאפשרת השתנות מהירה יותר.
בדומה לווירוסים אחרים המשתייכים למשפחת הקורונה, כמו הסארס והמרס, שמקורם בעטלפים, והיות שכדי ליצור זנואוט, העובר מבעלי חיים לבני אדם יש צורך (כנראה) בבעל חיים מתווך, ההשערה הסבירה ביותר היא שהפנגולין הנושא גם הוא את וירוס הקורונה, שימש כנראה גורם מתווך בין העטלפים לבני האדם.
ההבחנה הזאת מחזקת את הסברה שמקורו של הקורונה הגיע לזירה באמצעות ״סוכן״ כגון חולדות, נחשים ומאכלים אחרים, כתוצאה מתנאי אחסון ירודים של מוצרים שמקורם מן החי, או בישול בלתי מספיק - תופעה אופיינית לשוקי המזרח.
לאור הניסיון שנלמד עד כה, בכל הקשור באדריכלות, על הפרק עומדים שלושה נושאים עיקריים: יצירת תנאים נאותים לטיפול במחלה, שמירה על תנאי היגיינה נאותים, והתאמת המרחב לצורכי הבידוד למניעת הידבקות.
אחת מנקודות המפנה בתכנון בתי חולים התרחשה אי שם בתחילת המאה העשרים, כאשר חוקרים (כגון פלוג וולס) הגיעו למסקנה שחיידקים אינם מועברים דרך האוויר, אלא באמצעות ״סוכנים״ לחים (טיפות רוק או ליחה) הנפלטים לאוויר. במחקר משנת 1934 בנושא הידבקות דרך האוויר, נלמד הקשר בין גודל הטיפות, מקדם האידוי ועקומת הנפילה שלהן - מה שהביא למסקנה שטיפות קטנות שוהות באוויר זמן רב יותר מאשר טיפות גדולות (למעלה ממאה מיקרו-מטר), ואלה נוחתות על הקרקע לפני שהן מספיקות להוות סכנה.
בכך נפסלה למעשה יכולת ההידבקות באמצעות האוויר ממרחק של למעלה משני מטר. כיום, הודות לאמצעים הדיגיטליים, המסקנות האלו השתנו לרעה, וההנחה היא שמשך ההישרדות של הטיפות באוויר ארוך יותר, ומרחק הריחוף שלהן עלול להגיע גם לשישה מטר.
האבחנה הזאת הביאה בשנות הארבעים לשינוי המשמעותי ביותר בתכנון בתי חולים, שהתבססו עד אז על צבר של אגפים נפרדים (דוגמת תל השומר), ואפשרו מכאן ואילך את בנייתם של בתי חולים רבי אגפים דוגמת בילינסון, הדסה עין כרם, שערי צדק ואחרים.
אחת האמונות הלכאורה תפלות, שאגב טרם נשללה, הייתה שחיידקים רגישים לאור, ולכן הם מתרבים בחללים חשוכים - מה שהסביר, לכאורה, את התפשטות המגפות בשכונות העוני הצפופות והחשוכות. ליתר ביטחון, בבתי החולים הותקנו חלונות גדולים, שאם זה לא יועיל זה גם לא יזיק, בין היתר מתוך הבנה שהאור תורם גם לשיפור מצב הרוח של החולים, דבר שהוכח במחקרים רבים כתנאי חשוב לשיפור המערכת החיסונית. על רקע זה שאלת המפתח בנושא ההידבקות היא האם חיידקים בכלל ווירוסים בפרט, מועברים דרך האוויר.
היות שהסימפטום העיקרי של מחלת הקורונה הוא דלקת ריאות, הקביעה הרפואית הרווחת כיום היא שמקור ההידבקות הוא נוזלי מערכת הנשימה המגיעים לאוויר באמצעות נתזים שנפלטים על ידי עיטוש, שיעול, או דיבור. אלה נוחתים על פני השטח לאחר שהות שאורכה משתנה בין מספר שניות למספר דקות, בהתאם לגודל הטיפות. ככל שהטיפה גדולה יותר, היא נוחתת מהר יותר, עד כדי כך שנתזי העיטוש מתפזרים באוויר ונעים ברוח למרחקים גדולים יותר, לעתים עד שישה מטר.
אשר על כן, יש להבדיל בין המבנה על תכולתו הפיזית, לבין האוויר האופף אותם. חשוב לציין שבעוד שמשטחים ניתנים לניקוי וחיטוי, האוויר המתווך בין בני האדם - בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם, אינו ניתן לחיטוי מבלי שיגרום לנזקים חמורים יותר מהווירוס עצמו.
הקשר בין תנאי השטח, וסכנת ההידבקות, מהווה נושא מרכזי בתכנון בבתי החולים, שבהם נושא ההפרדה בין החולים עצמם, אנשי הצוות, והציוד הרפואי, מצריכים מחשבה מעמיקה. מדובר למעשה בכל פרט אדריכלי שבא במגע עם בני אדם, החל מקירות ורצפות, דרך פרטי הריהוט, מתגי ההפעלה השונים (מעליות ופתיחת דלתות) וכלה במיזוג האוויר. הבעיה הזאת קיימת למעשה בכל המוסדות הסגורים, והסגורים למחצה, כגון בתי סוהר, בתי-כנסת, בתי אבות, בתי ספר, בתי מלון ומבני תרבות וספורט.
כדי להבין את הקשר בין איכות האוויר, הלחות והטמפרטורה, יש צורך לחדד את ההבדל בין שני מושגי יסוד: לחות מוחלטת (AH); ולחות יחסית (RH). בשני המקרים מדובר במסת אדי המים הנמצאת בכמות מוגדרת של אוויר. אולם, בעוד שהלחות האבסולוטית מנותקת מהטמפרטורה, הלחות היחסית תלויה בה. זאת משום שכושר נשיאת הלחות עולה בהתאם לטמפרטורה, והיא מתקבלת כתוצאה מאיזון בין קצב האידוי לקצב העיבוי של מולקולות המים. קרי, ככל שהטמפרטורה נמוכה יותר, קצב העיבוי גובר על קצב האידוי, ולהיפך. לפיכך, כל ניסיון להרוות את האוויר בכמות נוספת של אדים תגרור עיבוי של מולקולות מים בכמות שתחזיר את המצב לקדמותו.
מחקרים שונים מצאו קשר ישיר או עקיף בין מזג אוויר קר, לבין קצב ההתפשטות של נגיפים הקשורים בזיהומים בדרכי הנשימה. כך למשל, התפרצות הקורונה בערים הצפוניות בסין, באיראן, איטליה וארה״ב, החלה באותו קו רוחב.
מחקר שנערך בפינלנד מצא כי שכיחות ההידבקות בזיהומים בדרכי הנשימה עולה כשרמות הטמפרטורה והלחות יורדות. לעומת זה, מחקרים שעסקו בהשפעת תנאי הלחות על התגברות מחלת השפעת בארה״ב, הצביעו על העדר קשר מובהק בין לחות אבסולוטית נמוכה או גבוהה, הופעת השפעת בחורף מהווה תנאי המגביר את יכולת ההישרדות של הנגיף בשבועות שקדמו להופעת השפעת. לפיכך מוצע, שכדי למנוע את התפשטות הנגיף יש לשים לב דווקא לתנאי מזג האוויר בשבועות שקדמו להופעתו, ולאו דווקא בעת הופעתו.
בכל מקרה, מדובר למעשה בתנאים אופיניים לתקופות המעבר, שבהן קיים מיתון משמעותי בשימוש במיזוג אוויר (הן לקירור והן לחימום), ומכאן ניתן אולי להסיק שנקודת המפתח טמונה בהבדל בין אוויר טבעי לאוויר ממוזג.
ואכן, חדר ממוזג הוא דוגמה לסביבה המאופיינת בטמפרטורה נמוכה ולחות יחסית נמוכה (בין אם מדובר בקירור או חימום), בעוד שאוויר טבעי עשוי להכיל לחות אבסולוטית גבוהה או נמוכה ללא קשר לטמפרטורה. זאת הסיבה שהמושג ״עומס חום״ תלוי בלחות היחסית ולא בלחות האבסולוטית.
היות שאוויר קר מהווה (כנראה) פוטנציאל מוגבר להישרדות הווירוס, בעוד שטמפרטורה גבוהה מקטינה את יכולת הישרדותו; והיות שלחות גבוהה מעודדת הידבקות בעוד שלחות נמוכה מקטינה את סיכויי ההידבקות, הפתרון האופטימלי מצוי בשליטה באיכות האוויר.
וכאן ראוי לשים לב לשלושה קונפליקטים: הראשון הוא שהאוויר הממוזג קר יותר - מה שעלול להגביר את הישרדות הווירוס, ולח פחות - מה שעשוי להקטין את יכולת ההידבקות. הקונפליקט השני הוא שאוויר ממוזג כלוא במעגל סגור, מה שעלול לשמר את גורמי ההדבקות בעיקר בחדרים סגורים.
ואכן אחת משאלות המפתח בתכנון בתי חולים היא: כיצד ניתן לנטרל את האוויר מסוכני ההידבקות. וכאן בא לידי ביטוי הקונפליקט השלישי: הפתרון המאומץ בחללים ציבוריים, ובעיקר בבתי חולים מבוסס על החלפת אוויר מבוקרת באמצעות לחץ שלילי - מה שמנוגד בעיקרון לשיטת המיזוג הקונבנציונלית המטיפה למיחזור האוויר לצורך חיסכון באנרגיה.
יחד עם זה, בשל העובדה שבתי החולים מהווים זירה אינטנסיבית לאינטראקציה בין סוכני ההידבקות השונים, הם עשויים ללמד רבות על דרכי ההתגוננות, ובעיקר לשפוך אור על מאפיינים אדריכליים שכשלו מלספק תנאים נאותים לניהול המלחמה נגד הקורונה, שהעיקרון המנחה בה הוא בידוד, בניגוד לעיקרון המוביל כיום באדריכלות - אינטראקציה. וכאן ראוי לשים לב להתקדמות הרבה שחלה בפיתוח אמצעי חישה וניטור אלקטרוניים המאפשרים אינטראקציה וירטואלית, באמצעות מצלמות ואמצעי הדמיה, המאפשרים ניטור וטיפול מרחוק, ובכלל זה ניתוחים מסובכים, בהצלחה יתירה.
אם האמצעים האלה ישולבו באופן אינטגרלי באדריכלות, הם יאפשרו לאמץ את הפתרון ההולם בהתאם לנסיבות, ולהמיר באופן מיידי את האינטראקציה המרחבית, באינטראקציה וירטואלית, שתאפשר ״מגע״ ישיר בין המטפל למטופל.
היות שמדובר באויב בלתי נראה, המלחמה בו נעשית בעיקר באמצעות הסימפטומים שהוא מייצר. ועד שהמשיח יגיע, גם כאן, כמו במקרים אחרים, הישועה תגיע כנראה דווקא מהמאפיין הכי לו-טק של האדריכלות - מערכת הביוב המבוססת מן הסתם על מבנה היררכי - עובדה המאפשרת איתור פשוט יחסית של מוקדי התפשטות הנגיף, החל מרמת האזור, דרך העיר, השכונה, הבניין, וכלה בדירה.
ניצול מערכות הביוב לניטור מחלות אינה חדשה, והיא נמצאת בשימוש כבר מאות שנים. למשל לאיתור מחלות מעיים כגון בילהרציה וכולרה בדרום אפריקה, מצרים, איטליה (ונציה) הודו או הולנד, שבהן מערכות הביוב והניקוז מצטלבות בעקבות הצפות, ומהוות סיכון יתר להתפשטות מחלות, בין היתר דרך מי השתייה.
מעניין לציין שחדלונה של האדריכלות הקונבנציונלית התגלה לאחרונה במערומיו, בין היתר בשיתוק מוחלט של מערכות הבריאות, ומתועד זה זמן רב בקובץ ההנחיות של משרד הבריאות לתכנון בתי חולים. שם נאמר בשאננות פקידותית (או בורות) אופיינית שבכל מחלקה לרפואה דחופה (מלר״ד) הכוללת 50 מיטות, יש להקצות חדר בידוד אחד! היות שכל המלר״דים בארץ כללו בעת פרוץ מגיפת הקורונה כ-700 מיטות בלבד, מספר החדרים המבודדים שאף לכלום, ובתי החולים המתקדמים (או שלא כל כך) נתגלו כחסרי ערך לנוכח הצורך לבודד מאות או אלפי בני אדם. במקומם הוקמו אוהלי בידוד או בתי חולים ארעיים ששוכנו במבנים קיימים שלא יועדו לכך מכתחילה, כגון חניונים, בתי מלון או בתי נתיבות בשדות תעופה.
ומילת סיכום: נושא הדגל של האדריכלות כמסדירת יחסים במרחב יצטרך לקבל תפנית: אם עד כה נושא הדגל היה אינטראקציה חברתית, מעתה ואילך אחד התפקידים הנוספים של האדריכלות יהיה לאפשר בידוד הולם בעת הצורך.
