אדריכלות ישראלית - גיליון 121

editorial Architecture of Israel # 121 | May 2020 | אדריכלותישראלית 4 דבר העורך הישרנו מבט לאבולוציה והיא התעטשה לנו בפרצוף ה״פנדמיה״ שהצליחה לשבש באבחת חרב את כל התנהלות העולם היהיר והשאנן, הוכיחה שוב שהאדם יכול להמשיך לתכנן תוכניות, אבל האבולוציה (יסלח לי אלוהים) היא שקובעת בסופו של דבר את כללי המשחק. לא היעילות הסינית, לא כלכלת העולם המנוהלת על ידי שליטים אימפולסיביים, לא הבחירות המבורברות יומם וליל על ידי נביאי שקר, לא ווייז המנתב את דרכינו, וגם לא החמאס המנסה לשבש אותן. כל אלה כשלו מלחזות את גודל המלכודת שיצורי ננו זעירים הציבו לנו בחוכמתם המוצפנת ביעילות בגנום המורכב מגדיל בודד. לבושים לתפארת בתחפושת לבנה של חייזרים ומסיכות שעושות אדים על המשקפיים, למדנו שלחיצת ידיים אינה באמת מינהג חכם (לך תדע היכן הן היו רגע לפני), ושישיבה בבית בטוחה יותר מביקור בבית חולים עתיר מחלות ומכונות הנשמה. לא פחות מעניינת העובדה שהדבר בא לנו בהפתעה; כאילו שהווירוסים על מיליון סוגיהם לא קיימו יחסי מין סימביוטיים עם כל צורות החיים, תוך השתנות מתמדת, שהכוח המניע אותה הוא הישרדות בכל מצב. והיות שהקורונה וכל ילדיה לא פחות חכמים מהאדם, אין ממש טעם בהצהרות שחצניות כגון: ״השלב הבא הוא ביטול המוות״, או ״זה רק עניין של זמן עד שהבשורה תגיע מנס ציונה או מקרית שמונה או אפילו מאיזה בית חרושת לאקונומיקה״. בסך הכל רצינו להגיע הביתה בשלום, ולהישאר בבידוד הנוח עוד איזה שבועיים שלושה עד שיונת השלום תגיד שהמבול עבר. וכדברי נח שהמציא את המחרשה ואת הכרם ואת היין המשמח נפשות עד שהוא מביא לאובדן חושים, אלוהים הבטיח לו שבפעם הבאה שהאדם יחטא הוא לא ישמיד את העולם במבול, בני האדם התחייבו בתמורה שהם לא יהרגו זה את זה, והחיות נשבעו שהן לא יטרפו את בני האדם. אבל, היות שנח לא קרא את האותיות הקטנות (יסלח לו גנץ) - כל ההסכמים בעצם שווים לתחת והראיה לכך שבפועל בני האדם הם החיות היחידות המגדלות בעלי חיים אחרים, כדי לטרוף אותם, זה כמובן לא רמז לפוליטיקה הנמוכה שעשתה הון מיצורי הננו המתעטשים, אבל כמו שאמר אינשטיין - עם עובדות קשה להתווכח, ומי שחוזר פעמיים על אותו ניסוי ומתפלא שהוא מקבל אותן תוצאות, הוא אוויל. ועם אווילים אי אפשר להתווכח כי הם חיים בפרדיגמה אחרת... ויעידו על כך חג ״החירום״, טקס הדלקת המשואות ללא קהל, והכלכלה שהחזירה אותנו שוב לתקופת התפוזים אחרי שביבי לבדו, הוא ולא שר(ה)ף, הוא כי אין לנו אלוהים מלבדו (תסלח לי האבולוציה) הצליח להוציא אותנו ממנה בקושי רב בזכות הקשרים האישיים שלו, כמו ש״הבן״ הסביר ליהדות ארה"ב. אבל, להבדיל, כמו שאמר אבא שלי - אין רע בלי טוב, והסגר שנכפה עלינו על ידי הברית החד-פעמית בין האבולוציה, אלוהים הבן שלו ואישתו, גרמו לנו להפיק את הגיליון הזה בגירסה דיגיטלית, בו מפורסמים לראשונה הפרויקטים העולים לגמר בתחרות פרויקט השנה. מה שיאפשר לנו לבחון את האפשרות לחסוך מדי פעם נייר, הדפסה יקרה ובולים בעשרות אלפי שקלים. שלושים ושתיים שנות הוצאה לאור אינן הולכות ברגל, וגם כשכן, הברכיים לעיתים כואבות. וזוהי הזדמנות פז להודות לחבר השופטים הבינלאומי: פרופ׳ וינקה דאבלדאם מארכי-טקטוניקס (יו״ר); מבלגיה; Jiri Klokocka מציריך; פרופ׳ Siamak G. Shahneshin אדריכל דוד קנפו יו״ר התאחדות האדריכלים, פרופ׳ ד"ר אסנת רוזן קרמר מוויצו חיפה; ואדריכל (עוד שנייה פרופ׳) רפי ריש מהטכניון בחיפה. ושוב תודה וברכה לרחל בן אהרון, מנהלת אדריכלות ישראלית, שריכזה את התחרות ביושר אופייני. אדריכל ד״ר עמי רן