אדריכלות ישראלית - גיליון 123

דבר העורך מה יהיה בסופנו מה יהיה בסופנו (ביידיש - ״ווָס איס זאן אינזערע סוף״) היא אחת השאלות הכי פופולאריות אצל כל ״פולני״ שמודאג אחוז מאזרחי ישראל שהתרגלו ללכת עם מסיכה על הסנטר, כשאף אחד לא רואה. 90 מהמצב, ולאחרונה גם אצל לי אישית השאלה הזאת מזכירה את הוויכוחים עם אחי אודי, תוך כדי חתירה על החסקה אל קו האופק הדימיוני - המקום היחיד בעולם שאינו קיים ולכן גם אין לו סוף. הוויכוח נסב על השאלה היכן מסתיים היקום - אם יש לו סוף מה יש מעבר לו, ואם אין לו - כיצד תיתכן מהות פיזית ללא סוף. אודי גייס לוויכוח את האבולוציה, ואני - את אלוהים. הוא היה מצטט את התיאוריה הדרוויניסטית שחוזרת ונשללת מאז שהיא נוסחה באמצע המאה התשע עשרה, ואני דבקתי בברירת המחדל שמגדירה את אלוהים כ״משהו נשגב מבינתו של האדם״. אבל בתכל׳ס, שאלת הסוף מעולם לא קיבלה מענה הגיוני, והעובדה הזאת רק מעצימה את קטנות האדם אל מול חוכמת האלוהים או האבולוציה, ולכן אל לנו בני האדם להתנשא על יצורים אחרים, שמצליחים עם המוח ״ננו״ שלהם להראות לנו מהיכן משתינה הקורונה. למרות שאני רחוק מלשאת מוח גדול יש לי דימיון מפותח, כי אחרת לא הייתי עורך של כתב עת לאדריכלות שמוציא את יומו בזיעת אפיים של יולדת. על פי ההיגיון שאין מהות פיזית חסרת קצה, ההשערה הסבירה ביותר היא שהיקום אינו אלא ריק מופשט שבתוכו מתקיימות מהויות פיזיות - כמו כוכבים, שמשות, חלונות, ודלתות, כמו רעיונות שניתן לפתח עד אינסוף, וכמו מספר מתמטי שניתן להוסיף לו תמיד מספר נוסף. את הרעיון המתמטי הזה למדתי אוטודידקטית כשהברזתי פעם מבצפר כדי להאזין לרדיו של השכנים, שצעק לרחוב את המערכון ״קונטרה, רה קונטרה״ של אורי זוהר וחיים טופול. השנים התערבו ביניהם מי יכול לחשוב על מספר גדול יותר, ובכל פעם שמישהו מהם היה אומר מספר, השני היה מוסיף לו שלוש מאות שבעים וארבע, ומנצח. על פי תיאוריית הקונספירציה, אלוהים לא באמת בורא את הדברים, אלא רק זורק לשמיים רעיונות מופשטים, ועל פיהם הדברים נוצרים מאליהם. כמו למשל, הבדידות שנועדה לגרום לנו להבין את חשיבות הביחד; האש שמדגישה את ערכם של המים, והמוות - את משמעות החיים. אמיר דדון, שאין עליו, אומר שבמוח של כל אחד יש אינסוף … ״אבל הגשם שהפתיע שטף איתו הכל... זוכרת איך נפגשנו מפורקים על איזה חוף? ניסינו לא לטבוע, ניסינו רק טיפה לנשום… רצינו רק לגעת, רצינו רק להיות… כמה נלחמנו להחזיק ולא ליפול, תראי איך נעלמנו כשנעלמו החלומות…״ ובניגוד למה שאנחנו חושבים כשאנחנו עושים על האש, אלוהים לא באמת מבדיל בין בעלי החיים, שכל אחד מהם חווה את העולם מנקודת מבטו המיוחדת, ולכל אחד מהם יש את הסוף שלו. והדוגמה הטובה ביותר שאני מכיר היא הסיפור על האיש ששמע דפיקה בדלת, פתח וראה חילזון קטנטן, התעצבן על ההטרדה ובעט בו לכל המדרגות. אחרי יומיים, שוב דפיקה. האיש פותח את הדלת ולהפתעתו הוא רואה שוב את אותו חילזון שמסתכל לו בעיניים עצובות ושואל בקול נעלב: תגיד, למה עשית לי את זה?… ״מה יהיה בסופנו״ שאלה גולדברג הלאה, ״היעמדו השמיים מלכת?... איזה זרע יישאו הרוחות, איזה פרח יצמח על קברנו?״ אני אתפלל שתהיה זו כלנית כחולה לבנת שוליים, וששני נערים ברחוב ישירו שיר ולא יצעקו כרזות, כדי שלא נצטרך לדאוג יותר מה יהיה בסופנו. אדריכל ד״ר עמי רן