אדריכלות ישראלית - גיליון 125

Editorial Architecture of Israel # 125 | May 2021 | אדריכלות ישראלית 2 לא דיברנו עוד על אהבה דבר העורך אני חושב שהנושא הכאוב ביותר כיום בחברה הישראלית הוא השתלטות הרגש על השכל. פעם איזה חכם המציא את הסיסמה ״בכביש, אל תהיה צודק, היה חכם״. ללמדנו שבעוד שתחושת הצדק היא בעיקר מצב מנטלי סובייקטיבי, החוכמה מבטאת במהותה ראייה רציונלית אובייקטיבית. אחרת, ״יוסי ילד שלי מוצלח״ ימשיך להביא הביתה גור כלבים צולע, במקום בקבוק חלב. את ההבדל בין רגש לתבונה ניתן להדגים באמצעות הסיפור על הפוליטיקאי שנסע בחשיכה וחטף פתאום פאנצ׳ר. הפוליטיקאי הבין מיד שאם הוא רוצה להגיע הביתה בשלום הוא חייב להחליף גלגל. עצר את האוטו בצד, העלה אותו על ג׳ק, פירק את הגלגל וכשרצה להרכיב את הספייר, גילה שכל הברגים אבדו לו בחול בגלל החושך. בייאושו החל ללכת, עד שלפתע הבחין בשלט ״בית חולים לבריאות הנפש״. ובהעדר כל פתרון אחר הוא צעק לעבר הבנין ״הלו, יש מישהו בבית?״. פתאום יצא מהשער אדם לבוש כותונת ושאל אותו באדישות ״אפשר לעזור?״ הפוליטיקאי סיפר לו את הסיפור על הברגים והוסיף, ״אולי במקרה יש לכם שם מוסך או משהו?״ האדיש הסתכל עליו בבריאות נפש ואמר ״מה הבעיה, יש לך עוד שלושה גלגלים, תוציא מכל גלגל בורג ותרכיב את הספייר עם שלושה ברגים. מחר כשהשמש במרום תזרח תיסע לפנצ׳ר מאכער, והכל ישוב על מקומו בשלום״. הפוליטיקאי הסתכל על ״בריאות הנפש״ בתמיהה ואמר ״חשבתי שזה בית משוגעים …״ ״משוגעים, בהחלט״ ענה האדיש, ״אבל לא מטומטמים״. אהבה, שנאה, קנאה, אמונה ודעה קדומה הם חמשת הרגשות העוצמתיים ביותר, שמשתלטים בדרך כלל על השכל הישר. פסיכולוגיה (לעניים) אומרת שהאדם האחרון שעליו אנחנו חושבים לפני שאנחנו נרדמים, והראשון שאיתו אנחנו מתעוררים, הוא זה שאנחנו הכי אוהבים. הבעיה היא, שמה שמעסיק את מרביתנו בשנים האחרונות הוא מי שאנחנו הכי שונאים. פוליטיקאי הידוע בדעותיו הקדומות (אבי-געזונט), אמר לא מזמן שמי שאשם בכל המצב הבלתי אפשרי הוא איזה פוליטיקאי ״מטורף״, שבגללו איבדנו את היכולת לכבד זה את זה. והאמת היא, שאם חושבים על כל דברי ההבל אבוסי האמוציות הנפלטים מפיותיהם של מלחכי הפינכה ומלקקי הדבש שמחליטים עם איזה מצב רוח נלך לישון, על מה נחלום, ועם איזה דאגות נתעורר בארבע בבוקר, אנחנו בבעיה אמיתית. בתרבות הפייק-ניוז, קשה לקבוע מה מכאיב יותר, העובדה שהפכנו מ׳עם נבחר׳ לעם נבער, או האצבע שאיתה אנחנו מקלידים במהירות של מכונת כתיבה תגובות אמוציונליות על פוסטים של מקיאי המסרים במרחבי הרשת. בלהט השנאה כולנו שכחנו מהי חברות, אמפתיה או סימפתיה. ולמרות , לא דיברנו עוד על אהבה ועל חינה של הזיקנה, 73 שהמדינה כבר בת ולא על הרעות ששכנה בינינו בתקופה שעל הנגב ירד ליל הסתיו והצית כוכבים חרש חרש. הקורונה לימדה אותנו מחדש מהי צניעות ושותפות גורל, אבל לא ממש הצליחה להציף קצת מחשבה על מה שעובר על מי שאנחנו לא ממש אוהבים. אבא שלי, שהיה חכם כמעט כמו אימא שלי, אמר שכשמישהו דופק לך על הדלת בשמונה בערב ומציע לך לקנות פומפייה, אל תשאל את עצמך אם אתה אוהב איטלקי, אלא מה הביא את הבן אדם למצב שבמקום לראות בערב טלוויזיה עם האישה והילדים, הוא מכתת רגליו לבתים של אחרים, כדי להביא לחם צר ומים לחץ כדי לגמור את החודש. לסיפור הזה אין פאנץ׳ מפוצץ, פרט למסר הפשוט שאם לא נלמד לאזן את הרגש באמצעות השכל, נצטרך כנראה להמשיך לקיים ימי אבל מיותרים עוד קדנציות רבות. כי בלילות אימה אפורים, רק התבונה נותרת בהירה ודולקת. אדריכל ד״ר עמי רן