אדריכלות ישראלית - גיליון 125

Shade and Shading אדריכלות ישראלית Architecture of Israel # 125 May 2021 64 | | חשיבות המרחב הפתוח כגורם בריאותי ידועה משכבר הימים. אף על פי כן היא הפכה רק לעיקרון מנחה ביצירת 19- מתחילת המאה ה ריאות ירוקות ופארקים ציבוריים באזורים עירוניים. לא פחות מעניינת העובדה שמומחי הבריאות העולמית נזקקו למספר חודשים כדי להפנים את חשיבותו של המרחב הפתוח כגורם חשוב למניעת הידבקות בנגיף הקורונה. הבעיה היא, שהשהייה במרחב הפתוח בימות הקיץ בישראל (הנמשך כשישה עד שבעה חודשים) עדיין בעייתית, משום שרשויות התכנון טרם הפנימו את חשיבות הצל במרחב הפתוח, והוא שואף עדיין לאפס, בעיקר מתוך מחשבה מוטעית כאילו הצללה נאותה דורשת תקציבים כבדים. כל זה כאשר האפשרויות העומדות כיום בפני המתכננים רבות ומגוונות. תחום ההצללה מתחלק באופן כללי לשלוש קטגוריות בסיסיות: הצללה טבעית באמצעות צמחיה; הצללה מלאכותית, ותמרון מושכל בין הצללה פסיבית והצללה אקטיבית, המבוססת כיום על אמצעי חישה וניטור ממוחשבים. הדגם הפשוט ביותר של הצללה אקטיבית מבוסס על הפרגולה - שהיא כנראה המכלול הארכיטקטוני המפוספס ביותר באדריכלות הישראלית. המונח ״פרגולה״ במקורו הלטיני, הוא בליטה בחזית הבניין שמתוארת כבר בתקופת התלמוד כסוכה תומכת גפן או שיח נשיר אחר. מדובר ב״פטנט״ ים-תיכוני שפועל על שילוב מושכל בין מבנה שבכה מינימלי מעץ או אבן, ושיח עונתי - בעיקר גפן המצמיחה עלים רחבים בקיץ - עם בונוס מפתה בדמות אשכול ענבים - ומשירה אותם בחורף, כדי לאפשר לקרני השמש המחממות לחדור מבעד לשבכה החשופה. הגלגולים הרבים שהפרגולה עברה במשך השנים, בעיקר בזכות היצירתיות הישראלית, הצליחו להשכיח מאלה שידעו פעם שעץ בוגר אחד מצליח להוריד את הטמפרטורה בכעשר מעלות תוך חיסכון עצום באנרגיה הנצרכת על ידי כארבעה מזגני- אוויר! הבורות האקלימית המאפיינת את התחום מתבטאת בין היתר בשימוש נרחב בפרגולות צל טבעי והצללה מלאכותית חומר לעבודה ד״ר הילית מזור דקורטיביות המשמשות בעיקר כאמצעי להרחבת הבית, כאשר הפרגולה העשויה ממספר קורות עץ ״מצמיחה״ תוך זמן קצר קירוי קל, ובהמשך, חלונות אלומיניום היוצרים חדר לילד מתבגר. מיותר לציין שפרגולה שכזו לא רק שאינה יוצרת צל במקום ובזמן הרצויים, אלה מצלה באופן סתמי על אזורים אקראיים, לפעמים עד כדי השגת תוצאות הפוכות. בתקופה הקלאסית הפרגולה הייתה עשויה מאבן ונחשבה כמרכיב חברתי שהופיע בעיקר בבתי האצולה המסוגננים. עדויות לכך מצויות בחפירות הארכאולוגיות בפומפיי והרקולנאום. בימי הביניים הפרגולות היו בדרך כלל מקושתות והן הופיעו גם בבנייני מגורים רגילים, שבהם הן שימשו בין היתר כסטודיו של אמנים, כמו גם כפינות ישיבה בגנים ובבוסתנים. מאוחר יותר הפרגולה הופיעה כחלק מהגן או כסוכת גפנים עצמאית בציורי הרנסנס. ממש ברוח זו, אדריכל ליאון באטיסטה אלברטי