אדריכלות ישראלית - גיליון 125

Painted Architecture אדריכלות ישראלית Architecture of Israel # 125 May 2021 80 | | שולמית ניר נולדה בקיבוץ בית העמק לשני הורים ציוניים, ממוצא אנגלי. אביה פרופ' הנרי ניר היה היסטוריון של התנועה הקיבוצית, מרצה באוניברסיטת חיפה וסמינר אורנים, וחוקר חשוב של החברה הקיבוצית. אמה עליזה הייתה מנהלת החשבונות של הקיבוץ; בשלנית עם צד יצירתי שהתבטא בעיקר בסריגה, גינון ותיאטרון בובות שעשתה בצעירותה. כששולמית הייתה בת חודשיים הוריה יצאו לשליחות באנגליה. ״חזרתי בגיל שנתיים וחצי, רוקדת טוויסט, עם געגוע כרוני לכרך הגדול - חיה תמיד בין שתי התרבויות, בין שני העולמות. כשהייתי בגן אמרו לי שאם אוכל גזר, אראה ממש טוב. אז הייתי אוכלת גזר ורצה מהר אל מאחורי הגן לנסות לראות פנימה ציירתי שמיים בשיעור 11 דרך הקיר. כשהייתי בת אמנות בקיבוץ. המורה הסתכלה ואמרה – אין שמיים כאלה. ואני אמרתי – יש, אני רואה אותם. אחת הדמויות שהשפיעו עליי בילדותי הייתה מרי פופינס. במיוחד הרגע הזה שבו היא, ברט והילדים קופצים אל תוך הציורים. החלטתי בליבי אז, שאם יום אחד אצייר, אגרום לאנשים לרצות לטבול בציוריי. שולמית ניר אלוהים באור אדריכלות מצוירת בוני אבנס לעיניי למבוך מסתורי של צורות וצבעים. השמש נעה כאן במהירות מופרזת. אם בניו יורק שקיעה אורכת ארבע שעות, כאן השמש נופלת למים תוך עשר דקות. המציאות הזו שבה העולם מסתובב בזמן שאני עומדת במקום ומציירת, כשהאור על מושא הציור שלי משתנה במהירות גדולה - מאפשר לי ליצור ציור מרגעי האור, הצל והצבע המשתנים בעודי מציירת אותם. ציוריי נעשים לרוב בחוץ, כאשר אני חוזרת שוב ושוב, בכל שנה באותה עונה, לאותה נקודת התבוננות שבה נולד הציור. בניגוד לצילום מהיר ומיידי, אני לוכדת באיטיות את רגעי האור, את האופן שבו השמש משנה את הנוף, את הפרטים הנטועים בו ואת מבע פניהם של האנשים. אני מנסה להנכיח את טבעם הפנימי של הנופים והדמויות, ולזקק אותם משיקולים זרים של היסטוריה, פוליטיקה ותרבות. אני מודה שאני ממציאה המון דברים בציור. זה חלק הכרחי בשבילי ליצירה מתוך חופש הביטוי. הבית של לאה גולדברג בירושלים (אוסף רמות השבים). למטה: בית הבד באוניברסיטה המורמונית. בעמוד השמאלי למעלה: שולמית מציירת את גירסתה השניה בעמוד השמאלי למטה: של פנורמת ירושלים, כפי שהיא ניראית מהאוניברסיטה המורמונית. השאיפה לחקור שבאה בעקבות אבי וההתעקשות לראות ולהבין טוב יותר את השמיים הכחולים, את הגג הזוהר באדום ואת החללים שאני יוצרת, עשו לי הכרה עם חתך הזהב, שהפך עד מהרה לאחד היסודות המעצבים את יצירתי. התקבלתי לבצלאל. בירושלים פגשתי איש, 24 בגיל אהבה, עזבתי את הציור. עשינו תכשיטים, מכרנו ברחוב ובפסטיבלים, בנינו חנות תכשיטים יחד הבנתי שהציור הוא קנה הנשימה שלי 38 ובגיל לעולם. עזבתי את הכל כדי לשוב לצייר. נסעתי ללמוד ציור בלונדון - אנטיתיזה לבצלאל שבה צמחתי. כשחזרתי ציירתי בירושלים במשך שנה, ובשמונה השנים האחרונות שבתי אל נופי 15 ילדותי בבית העמק. אני מציירת מתוך התבוננות - התבוננות בעולם היא עבורי התבוננות בחיים עצמם – הכול זז, נושם ומשתנה. "תראו מה השמש עושה לעולם" הוא משפט שאני אומרת הרבה כשזה מגיע לציור. האור בארץ חזק וייחודי, כמעט מסמא: אור על בית, על אדם, על חפץ, הופך את המציאות הנגלית