Editorial Architecture of Israel #129 | May 2022 | אדריכלות ישראלית 2 יהי אור דבר העורך בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, כתב פעם המחזאי השנון במחלוקת חנוך לוין, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלוהים: "יהי אור!" ויהי חושך. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד. ויקם אלוהים ביום השני ויאמר: "יהי אור!" ויהי חושך. ככה בכל יום, עד שביום השישי הוא התעצבן וצעק "או שאני אלוהים או שלא - יהי אור, לעזאזל!". פתאום נדלק אור באחד החלונות ואיש בפיג'מה הציץ החוצה ושאל: "מי זה פה צועק שהוא אלוהים בשתיים בלילה?". כבר הרבה שנים אומרים שסוף העולם קרב... אבל בכל שנה, השנה מתחילה באמצע ספטמבר בזעם עצום וגובר. אנחנו צמים, מבקשים סליחה והחיים ממשיכים כאילו כלום. בכל שנה אלוהים ממטיר סערות וגשמים נוראים על יער עצי מנגו בזמביה ומציף אותו במים רבים. העצים מודים לאלוהים, ומניבים בתמורה פירות עסיסיים המושכים אליהם מיליוני עטלפים מכל קצווי תבל. העטלפים אוכלים את המנגו בשיכרון חושים ומפזרים את גלעיניו על האדמה, שמצמיחה בתמורה אלפי עצים חדשים. כאופטימיסט שכתב דוקטורט על אדריכלות קדושה, אני מרגיש חופשי לקבוע שיש בעולם שני ג׳ובים בלתי אפשריים: האחד להיות ״אלוהים-אחד״, והשני להיות ראש ממשלת ישראל. אלוהים - כי הוא צריך לעבוד בשביל כל העולם , וראש ממשלה... כי כשאתה שם אתה בטוח שאתה 24/7 אלוהים, וזאת הרי ההוכחה שיש יותר מאלוהים אחד. ויסלחו לי כל אלה שמתפללים שהדמוקרטיה תיעלם מן העולם והדיקטטורה תשרה עלינו אווירת רוגע ושלווה, עד העונג הבא... או עד העולם הבא, תלוי כמובן באיזה צד של ההר אתה מתפלל. בינתיים, בכל שנה אנחנו אוכלים מצות והם צמים רמדאן. הם זורקים עלינו אבנים, ואנחנו זורקים עליהם את הבנים של גביר. אני אישית מאמין אדוק בכוחה של השפה שבאמצעותה ניתן להשיג הכל, עם פה ושם חיוך והבנה שלא כולנו מאמינים ב״עין תחת עין״, למרות שבזמן האחרון השפה מאבדת את עצמה לדעת באמצעות ביטויים משונים כמו ״שלושה אגדות״, ״שני אמהות״, ו״אחת אלוהינו״. אם אלוהים (או האבולוציה) היו שואלים אותי, הייתי מעדיף לחיות הרחק מכל מי שמנסה לפתור בעיות באמצעות אבנים. אבל גולדברג מזכירה לי בכל יום לשאול את עצמי ״אולי מאחורי החלונות בוכה הסתיו. אולי מישהו תועה בסמטאות בדידות, אולי מאחורי החלונות מסתתר אביב״ (כך בערך כתבה לאה). בכל יום אני הולך לטייל בשדות המוריקים עם נימר הכלב המטריף שלי, ויופיים של השמיים מרקיע שחקים. בדרך אני מריח חרציות ומתפעל מצורתם המושלמת של הקוצים, ושואל את עצמי בכל פעם מחדש, איך אפשר לחשוב שאת כל היופי הזה יצרה האבולוציה לבדה, ללא עזרתו של אלוהים. ומה זה בכלל אלוהים, אם לא הדבר ההוא הנשגב מבינתינו הקטנה, ההוא שלעולם לא נדע מיהו, ההוא שיכול להרשות לעצמו לצעוק גם באמצע הלילה - ״יהי אור״. אדריכל ד"ר עמי רן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=