Editorial Architecture of Israel #130 | August 2022 | אדריכלות ישראלית 2 תחת ארבע לא תוכל שאת דבר העורך ּי ִ נוּאה כ ׂ ְ ם, ש ֶ ח ָ ּע ל ַ ב ׂ ְ ש ִ ּי י ִ ל כ ָ ב ָ לוֹךְ, נ ְ מ ִ ּי י ִ ד כ ֶ ב ֶ ת ע ַ ּח ַ ת: ת ֵ א ׂ ְ ל ש ַ ּע לֹא-תוּכ ַ ב ְ ת אר ַ ח ַ ת ְ ץ, ו ֶ ר ֶ ה א ָ ז ְ ג ָ לוֹשׁ ר ׁ ָ ת ש ַ ּח ַ "ת ּהּ" (משלי פרק ל׳, פסוקים כא – כג) ָ ת ְ יר ִ ּב ְ שׁ ג ַ יר ִ ּי ת ִ ה כ ָ ח ְ פ ׁ ִ ש ְ ל, ו ֵ ּע ָ ב ִ ת הציטוט החברתי הזה מסכם בתימצות גאוני את הסיבה לאובדן החושים המאפיין בכל שנה את קמפיין הבחירות, והוא לדעתי התשובה המדויקת לשאלה - כיצד קרה שה״אחר״ שהיינו מוכנים לסכן את חיינו עבורו בכל מלחמות ישראל בלי לחשוב פעמיים, הפך להיות אויב בנפש רק משום שהוא ״אחר״. התשובה היא שאחת לפחות מתוך ארבע הרעות האלה פוגשת אותנו כל יום בכל מקום, ואין צורך להזכיר את הרשות למניעת אוכלוסין, משרד הפקקים, משרד החלומות על דירה, לשכת ראש, כנסת נכבדה, שדרני הטלוויזיה הקופצים בהתנשאות בלתי מובנת אל דברי המרואיינים (גם כשמדובר בשועי האומה), הזילזול המופגן על ידי מרכזנים/יות בשיחות הטלפון עם חברות שאנחנו תלויים בהן בצוואר, ההתנשאות הבלתי נסבלת של ״בודקים״ שזה עתה סיימו קורס ״מציקים״ במחלקת ההנדסה של העירייה, והזמרת המחנטרשת, שלא היססה להשפיל את לחיצת היד של נשיא ארצות הברית ״כי יש לה עקרונות״ - ידיד ישראל עם לא פחות עקרונות, שלא היסס לכרוע ברך במשך כרבע שעה בפני שתי ניצולות שואה עם מכנסי השבת שלו על הריצפה הדומעת של יד ושם. בקורס לכתיבה ועריכה אני נוהג לדבר על חוכמת התימצות של המידרשים, והדוגמה האהובה עליי ביותר היא דברי התנאי רבי עקיבא בן יוסף: ״איש ואישה זכו - שכינה ביניהם. לא זכו - אש אוכלתן״. תשע המילים האלה חובקות למעשה את כל התורה שבעל פה, כאשר הן מאפשרות לכל אחד לפרש את הביטוי ׳שכינה׳ לצרכיו האישיים. הדתיים נוהגין לפרש אותו כ״התגלות אלוהית״, ׳ועד הבית׳ טוען שהוא נגזר מהשורש ש.כ.נ והיות שהרוח האלוהית עלולה גם להביא כעסין וצרות שאינן כתובות בתורה, הוא מפרש את המילה כשכנות טובה. ולא בכדי נאמר במשלי כ״ז (סליחה על הביטוי) ״טוב שכן טוב מאח רחוק״. זה לא אומר שכל השכנים טובים, וכל האחים רחוקים, במיוחד כיום, כאשר אומרים למישהו ״אחי״, לך תדע איפה זה ייגמר. ואפרופו שכנים ואחים (לצרה) בפעם האחרונה שישבתי בפקק הייתה לי התגלות אלוהית, והגעתי למסקנה, שכמו בכל מפגש חברתי, גם בישיבה המשותפת הזאת במחצית מחיינו, מתקיימים כל שלבי ההתפתחות של קבוצת תמיכה: - ״שלב ההתמצאות״ שבו כל אחד מנסה להבין מה הוא עושה כאן (תוך בדיקת הווייז). - ״שלב העימות״ שבו אנחנו מגבשים דעה על ביריוני הכביש; - ״שלב הלכידות״ שבו כל אחד מחפש תמיכה אצל הנהגים האחרים (״ראיתם אותו?״) - ״שלב האינטימיות״ שבו אנחנו מדמיינים עם מי היינו רוצים לשתות קפה בסוף הפקק. - ״שלב ההדדיות״ שבו אנחנו מבינים, שוב, שצרת רבים היא בסך הכל נחמת טיפשים - מה שמאפשר לנו להשלים עם המצב עד הפקק הבא, מתוך ידיעה ברורה שעל קורקינט לא באמת אפשר להעמיס חמש שקיות עמוסות לעייפה בהפקעות מחיר מהסופר. חייבים להודות, שכנים ואחים הם לא תמיד הקפה הטוב של הבוקר, אבל ההימנון לא מפסיק לספר על תקווה, ואיך צירצר פעם ״משורר הגלות״ -אנחנו דור מצוין; וכדברי הגששים: ״כל הכבוד לצה"ל, תחי מדינת ישראל״. ת, וכנראה הגדשנו את הסאה. ֵ א ׂ ְ ל ש ַ ּע לֹא-תוּכ ַ ב ְ ת אר ַ ח ַ ת ְ ץ, ו ֶ ר ֶ ה א ָ ז ְ ג ָ לוֹשׁ ר ׁ ָ ת ש ַ ּח ַ ת אדריכל ד״ר עמי רן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=