Profile of the Season - Team Architects אדריכלות ישראלית Architecture of Israel #133 August 2023 | | 44 קבלנים, מפקחים, ופקידי הרשויות. זה תפקיד מורכב מאי פעם. מה השינוי הזה עושה לאדריכל כמוך שמשקיע את נשמתו בכל פרויקט? זה מלבין או מוריד לי עוד כמה שערות. עד אתמול הייתי הגורם הראשי הכל-יכול בפרויקט שלי, ולמחרת הפתיחה יש מצב שאפילו השומר בכניסה לא יזהה אותי! אני סיגלתי לעצמי 'טקס פרידה' קבוע מכל מבנה, שמערב התרגשות ועצב כאחד. ההתנתקות ממה שתכננתי מהווה רגע עוצמתי מורכב... אני נפרד מהבניין כמו שנפרדים מילד גדול שיוצא לדרכו לחיים. הזכרת קודם את נושא חוויית החלל. מה ההבדל בין חוויית חלל של מי שמבקר בבנין באופן חד פעמי, לבין מי שחווה את הבנין באופן קבוע? אני יכול לענות באיטיות? לתפיסתי, לבניין אין נשמה ללא חוויית השימוש בו, בין אם מדובר במשתמש קבוע או באורח מזדמן. מבנה שרק צופים בו הוא פסל סביבתי או מיצב אמנותי מעניין. ביקור חד-פעמי במבנה הוא כמו התבוננות בגלוית נוף של אתר או מדינה שבה ביקרת. אתה מאחסן אותה בתיקיית זיכרון שדוהה או נמחקת עם השנים. שימוש חוזר במבנה מזמין חוויה אנושית ערכית: ההמתנה והאינטראקציה בחלל מבואה, דוכן קפה שמתקבצים סביבו, תצוגה חווייתית רגשית משותפת, עליה או ירידה בין מפלסים, או אפילו תעייה בין חללים. מבנה שצורכים אותו באורח יומיומי, לעומת ביקור מזדמן, הוא יצור חי שיש לו 'דופק', עורק חיים. זהו מבנה שמצוי 'בתנועה' מתמדת, של השתנות, ואני לא מדבר רק על משחקי אור וצל, אלא גם ובמיוחד על התאמה לצרכים האנושיים, שהוא אמור לקיים. לכל אחד מחלליו יש משמעות שונה לחלוטין. למעשה, ה'גנטיקה' של המבנה היא תוצאה של המפגש האקראי בין המשתמש, כוונת האדריכל, והתוצאה הממשית שלו: המקום בו אתה מניח את כף ידך על ידית או מעקה, שפת הגוף שלך כשאתה נכנס לחדר, תנוחה מדויקת של ישיבה בפינת הקריאה, הספר שאתה משאיר על המדף המסוים בשירותים... אתה מבחין בכל שינוי שהוא עובר. בשלב כלשהו, בלי להרגיש, אתה נפתח ומביא לידי מקסום את ההתנהלות שלך במבנה, אשר נהפך לסוג של 'בית' עבורך", ממש כמו ביתך הרשמי. קמפוס ׳הביתה׳ שזיכה אותך ב״אות האדריכלות״ מעורר מחשבה כאשר אחת השאלות המהותיות באדריכלות היא: מה הופך בניין לבית, ומדוע בעצם קראת לפרויקט ״הביתה״? לקמפוס ״הביתה״ שתכננו בעמק המעיינות קראנו כך משום שכבר בשביל הכניסה הראשית הוטבעה שורה משירו של שלום חנוך: 'כמה טוב שבאת הביתה׳. הסיבה לכך שמהות הקומפלקס היא לאפשר לחיילים בודדים המגיעים אליו לתקופה משמעותית בחייהם – להרגיש בבית. כל פרמטר בבית המשותף מבקש להבהיר להם כי זהו ה'בית' שלהם לתקופה שבה הם שוהים בו: המרחב הציבורי שלהם פותח וסוגר פינות האזנה למוזיקה, למשחק, לאוכל ושיחה. המטבח הוא בעצם בר המשמש כעמדה משותפת להכנת ארוחות. הגינה המרכזית (לרבות ארבעת עצי הצאלון שהיצלנו ושימרנו), מנציחה את התפתחותה העונתית- מולם, באורח קבע, ומעודדת אותם להיות חלק מהטיפוח, כי זה שלהם ועבורם. ישנם אמצעים רבים לעידוד אינטראקציה במבנה, ובין המבנה לסביבתו. בענין הזה, חשוב לי להדגיש את חשיבות תהליך הגילוי. וכאן אני חוזר לשאלתך בעניין הממד הדרמטי של הפרויקטים שלי: אני רואה את העבודה שלי כבמאי של רעיונות המאפשרים התנסויות ומימוש מטרות שאיתן אני מנסה לבנות יצירה אסתטית, אבל לעולם לא על חשבון הפרקטיות הפונקציונלית. אגב, מה מצבך המשפחתי? שלושה ילדים וחתול בשם פנחס... + נשוי מצפור נדב, עמק המעיינות משחקי אור וצל יוצרים דינמיות באמצעות פח מנוקב כחופה אוורירית. צביקה תמרי, דביר אורי רוזןצוות תכנון: בשיתוף המעצב אמנון זילבר גדי הרניק, צביקה תמריצילומים: Nadav Observatory, Emek Hamaayanot Placed as a floating parachute on the edge of the valley, perforated tin canopies allow light and shadow to play, informing a dynamic structure. Planning Team: Zvika Tamari, Dvir Ori Rosen in collaboration with Amnon Zilber Photos: Gadi Harnick, Zvika Tamari
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=