Editorial Architecture of Israel #136 | February 2024 | אדריכלות ישראלית 2 פעם סבתא שלי שאלה אותי, תגיד, לפי מה אתה מחליט על מה לכתוב את דבר העורך? חשבתי שנייה ועניתי בחיוך: לפי פרשת השבוע... כלומר, לפי מה שמשפיע על מצב הרוח של העם, ובעיקר לפי השאלות שמטרידות אותי אישית ברגע שאני מחליט לשבת ולכתוב. אבל פרשת השבוע מתאימה רק לשבוע אחד, אמרה סבתי שהלכה לעולמה לפני איזה ארבעים שנה, ואתה הרי חי על בסיס רבעוני?... וואללה, צודקת חשבתי לעצמי, ובזכות ההתקרבות החזקה שלי לדת בשנים האחרונות, החלטתי לבדוק מה באמת קורה בממוצע בשלוש הפרשות האחרונות. אז ככה: פרשת השבוע שעבר - ״בשלח״, מדברת על קריעת ים סוף, על כך שהמלחמה בעמלק היא לא עניין של זבנג ״ואנחנו נראה להם מה זה להתעסק איתנו״, ובעיקר - על הצורך הדחוף במנהיג ישר דרך שיוציא אותנו מהבוץ. הפרשה שאחריה – ״פרשת יתרו״ מדברת על כך שכל מה שעניין את העם אחרי יציאת מצרים היה זהב, וכדי שמשה יוכל להחזיר אותם לדרך הישר, הוא צריך למנות עליהם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים שָׂרֵ֣י מֵאֹ֔ות שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽות, כלומר נבחרי עם ישרי הדרך, שינהלו ושישפטו אותם. על פי מה ישפטו, שאלתי בסקרנות גוברת את עצמי. על פי הפרשה הבאה - ״משפטים״, שבין היתר קיבעה לעולמי עד שפדיון העבדים אינו חל על נשים, משום שהן רכוש בעליהן והם רשאים לעשות בהן כחפצם על פי חוקי הקניין, כנאמר: וְכִי יִמְכֹּר אִי ׁש אֶת ב ִּּתֹו לְאמָה ֹלא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים״. מצב בעייתי חשבתי לעצמי, עכשיו כשפדיון שבויים הוא הנושא המטריד ביותר כאשר נשים נאנסות על ידי חיות החמאס על בסיס יומי. וזה לדעתך מה שמכתיב את מצב הרוח של העם? שאלה סבתי. האמת, אני לא בטוח, כאשר כנסת ישראל מלאה בנבחרים שוביניסטים, רובם קיצוניים מושחתים. וכדי לזעוק נגד הפער עצום בין שָׂרֵ֤י האֲלָפִים ושָׂרֵ֣י המאות המושחתים, קם דור ה״טיק טוק״ והראה להם שהוא מוכן להקריב, לא פחות מדור העצמאות, שמי שמייצג אותו עבורי, הוא דווקא הבן של סבתא - אבא, שהיה מקריב את חייו במלחמת תש״ח פעמיים ביום, כשהתנדב לנסוע ברכבו הפרטי לפני השיירות שפרצו את הדרך לירושלים, כדי למשוך אליו (תכל׳ס) את אש המארבים, ולחשוף אותם לכיתות האבטחה שהוסתרו על המשאיות. וכשאני מקשיב בקשב עצב למעשי הגבורה של הלוחמים עד מוות בעמלק הנוכחי, אני מתמלא בשירי הצמרמורת של חיים גורי, חיים חפר ואחרים, כמו ״באב אל וואד״ (שער הגיא), ״הרעות״, ו״דודו״ (דויד צ׳רקסי) - בחור עם בלורית מקורזלת שיער ובת צחוק בעיניים, שהיה צוחק עד לב השמיים כשהיה מוקף עד צוואר בבנות, גבר שליטף ״בליל הורדה״ את ראשו של נער, פליט שואה כאשר נשא אותו על ידיו אל החוף, וכמפקד הכוח שנשלח לפוצץ את משטרת ״נבי יושע״, בהיעדר דרך להגביה את המטען מעל היסודות המבוטנים של המבנה, הוא קרא לאנשיו להפעיל אותו על כתפיו, לאחר שנפצע ברגליו מרימון של האויב. אכן, כמו שחיים גורי כתב ״רק מי ששכל את הטוב ברעיו יוכל להבין את המשמעות האמתית של אחוות לוחמים״, המנוגדת עד טירוף להשתעבדות הבלתי מתקבלת על הדעת למנהיגים ולחבר מרעיהם. ואם חלילה נשכח את מה שקדם לאירועי מלחמת הקיום העכשווית שלנו בעמלק, אין לנו שום צ׳אנס לשוב הביתה בשלום. זה לא נשמע הרבה, אבל יותר מזה, אנחנו לא צריכים. אדריכל ד״ר עמי רן https://www.youtube.com/watch?v=N5FmrWzKZw0 תיק הטיקטוק דבר העורך דודו - דוד צ'רקסקי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=