67 | | 2024 מאי 137 הבזיליקה של הקדושים אמברוג'יו וקרלו, רומא אדריכלות ישראלית | החלל הזה המהווה למעשה אינטרפרטציה נוצרית ל״דביר״ - קודש הקודשים - המקום הפנימי השמור ביותר בבית המקדש ולמעשה בכל בית כנסת יהודי. לעניינינו, קיימים בעצם שני טיפוסי כנסיות עיקריים, המופיעים בווריאציות שונות: הרוטונדה והבזיליקה. הרוטונדה היא מן הסתם כנסייה עגולה, או מתומנת, שבמרכזה ניצב משהו קדוש וחשוב מאוד. היות שבכנסיות מסוג זה קשה לנהל טקסים רבי משתמשים, הקהל המגיע לשם סובב סביב אותו משהו, סוגד לו והולך לביתו. הבזיליקה לעומת זה היא מבנה מלבני המחולק לאורכו באמצעות עמודים המופרדים זה מזה ע"י שורת עמודים לשלושה "סיפונים", כאשר בקצה הסיפון המרכזי יש גומחה קעורה המכונה אפסיס. החלוקה הזאת המוכתבת למעשה על ידי הקונסטרוקציה של המבנה, מותאמת לקיום טקסים, כאשר חברי הקהילה יושבים מול המזבח, המטיף נושא דברים מדוכנו המורם מעל הקהל, ושירת המקהלה הניצבת באפסיס מהדהדת היטב בכל רחבי הכנסייה. הבעיה היא, שבמבנה האופייני של הבזיליקה אין מקום שמותאם לאחסון חפצים שראויים מטעמי קדושה להרחקה סינטקטית מן הקהל הרחב, וסביר להניח שהדבירים שנמצאו בבתי הכנסת שקדמו לנצרות, שימשו מודל לחיקוי גם בכנסיות. בכנסיית הקבר, למשל, הביזנטים בנו בזיליקה ומאחוריה רוטונדה. וכך, בעוד שבבזיליקה מתפללים, ברוטונדה סוגדים לקברו של האדון (הצלבנים איחדו בגסות את שני החלקים, אך ניתן עדיין לזהות כל אחד לחוד). בכנסיית המולד בבית לחם, הפכו את האפסיס (הגומחה) של הבזיליקה הקונסטנטינית לרוטונדה, אלא שכאן זה לא ממש עבד, וכבר בתקופה הביזנטית ויתרו על השעטנז הזה והחליפו אותו בבזיליקה "פשוטה" על חשבון החשיבות המוענקת למקום העריסה של ישוע. בכנסיית הבשורה, בנצרת, הומצא פתרון דומפלסי, כאשר ההרחקה הסינטקטית מגולמת באמצעות חור גדול ברצפה, שהקהל יכול לעמוד סביבו ולצפות (ולא להגיע) לקומה התחתונה, אל המקום בו המלאך בישר למרים שהיא בהריון. נשוב לסיפור של לונגי שמונה בזמנו לבנות בזיליקה על שם הבישוף של מילאנו קרלו בורומיאו שהוכרז כקדוש היות שמת זמן קצר קודם לכן. לאחר שלונגי תכנן את הבזיליקה הודיעו לו שליבו של הקדוש אמור להיטמן בכנסייה. הדבר יצר בעיה אדריכלית, והיא - כיצד לתכנן כנסייה שבה גם ניתן לקיים תפילה של הקהל הרחב, וגם להצפין את הלב הקדוש. וכאן פותח למעשה הפתרון הסינטקטי בצורת האמבולטוריום. הבזיליקה של קרלו הקדוש בוויה דל קורסו מורכבת כמקובל משלושה סיפונים: האולם המרכזי שבו ממוקמים ספסלים הפונים אל המזבח, ושני סיפונים נוספים - אחד מכל צד - שנוצרו מבחינה מבנית, מהצורך לתמוך קונסטרוקטיבית, נגד קריסה של המבנה המרכזי הגבוה. וכך, בעוד שהסיפון המרכזי משמש את הקהל הרחב, שני הסיפונים הצדדיים מנוצלים ליצירת קפלות משניות לצרכים חברתיים/דתיים. התופעה הסוציו-מרחבית הזאת הפכה לנפוצה בתקופת הבארוק, שבה האדריכלות וכל שאר ענפי האמנות שאפו להלהיב את ההמונים באמצעות הגודל, הצבעוניות, חומרי גמר יקרים, ציורי קיר מרהיבים ועושר צורני. כל זה הצריך ממון רב כדי לבנות כנסייה מפוארת, כאשר המשאבים היו מוגבלים. למעלה: חזית הבזיליקה של הקדושים אמברוג׳יו וקרלו בוויה דל קורסו, רומא בעמוד ימני: פנים הכנסייה - צידו הימני של הסיפון המרכזי Above: The Basilica of Saint Ambrogio and Carlo in Via Del Corso, Rome Right page: The right side of the central nave
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=