Editorial Architecture of Israel #138 | August 2024 | אדריכלות ישראלית 2 דמוסתנס שנחשב לגדול נואמי אתונה בעת העתיקה, התחיל את דרכו כנער מגמגם, חלשלוש ובעל תסמונת טורט שהתבטאה בתנועות גוף בלתי רצוניות. חברים מהשכבה שלו מספרים שכדי להיפטר מהגמגום הוא התאמן שעות מול גלי הים כדי להנמיך את קולו הצעקני עד שנהיה לו קול עמוק וסמכותי; וכדי להימנע מהתנועות הבלתי רצוניות, הוא תלה על כתפו חרב חדה שפצעה אותה בכל פעם שהיא קפצה לו. היות שמגמת האדריכלות באוניברסיטה של אתונה לא קיבלה עדיין הכרה מהמועצה להשכלה גבוהה, דמוס נרשם למשפטים והיסטוריה, וכדי שיהיה לו בכל זאת מה לאכול, הוא התפרנס מכתיבת נאומים תוך ייצוג אזרחים נגד עיריית אתונה, מה שנתן לו ביטחון להתנסות בדברים רציניים יותר. ההתנסות הראשונה שלו בפוליטיקה הייתה להגן על פוליקרטס, שיזם, בניגוד לדעת אסיפת העם, לחתום על הסכם שלום עם פיליפוס אביו של אלכסנדר מוקדון, שכבר שלט בחצי העולם. אולם, כמו כל פוליטיקאי חפץ-הישרדות, דמוס נהג לשנות את דעתו בהתאם לנסיבות, וזמן קצר לאחר שהטיף לחתור להסכם שלום, יצא נגד פוליקרטס ״השמאלני״, תוך קריאה נרגשת לאזרחי אתונה לצאת למאבק במקדונים ששלטו בהם. כתוצאה מכך האתונאים פתחו במלחמה הרת אסון נגד מקדוניה, אולם המקדונים למודי המלחמה הביסו אותם בקלי קלות, והתנו את הסכם הכניעה בהגלייתו של דמוסתנס מאתונה לכל ימי חייו. דמוס העקשן לא ויתר, ולאחר שנטל חלק במרד כושל נגד המקדונים, בית המשפט הוציא נגדו פסק דין מוות. אבל דמוס המשיך להתעקש, ומשלא עלה בידו להימלט מגזר הדין, שם קץ לחייו בבליעת רעל. מעניין שדווקא דמוסטנס הזכיר לסבתא שלי את הסיפור על להקת הצפרדעים שטיילה לה ביער, כשלפתע שתי צפרדעים נפלו לבור עמוק. שאר הצפרדעים ההמומות נעמדו מיד מסביב לבור, וכשהן ראו עד כמה הבור עמוק הן החלו לצעוק לחברותיהן בקרקעית הבור תוך ניפנוף חזק בידיים - "חברה אין לכן צ׳אנס לצאת מכאן בחיים... חבל לכן על הזמן , ותרו!" לשתי הצפרדעים שנפלו לא הייתה שום כוונה לוותר בקלות על חייהן, וחרף כל הקירקורים וניפנופי הידיים של חברותיהן, הן ניסו לקפוץ החוצה בכל כוחן, עד שכוחותיה של האחת אפסו והיא מתה בקרקעית הבור. הצפרדע השנייה לא ויתרה, והמשיכה לנסות לצאת בשארית כוחותיה, עד שנתנה ניתור חזק והצליחה לצאת החוצה. הצפרדעים האחרות שהיו מופתעות מהנס הגדול שאירע לחברתן, שאלו אותה - ״תגידי, איך עשית את זה, הרי הבור היה ממש עמוק ואנחנו לא הפסקנו לצעוק לך ולנפנף בידיים שתוותרי״. הצפרדע הסתכלה עליהן בתמיהה והסבירה להן בשפת הסימנים שהיות שהיא חירשת... היא חשבה שהו מעודדות אותה בתנועות הידיים, והבינה שאם היא תמשיך להתאמץ היא תצליח בסופו של דבר להינצל. מהסיפורים האמיתיים האלה ניתן להסיק שתי מסקנות חשובות: האחת, שכדי להיות מנהיג אמיתי לא מספיק לדבר בקול עמוק, והשנייה, שלפעמים קירקורים ותנועות ידיים של הרוב בכנסת, אינם מהווים בהכרח תשובה מספקת לצורכי המיעוט. אבל סבתא שלי כבר מזמן אינה רלוונטית, והיות שאני אופטימי חסר תקנה לפחות כמו הצפרדע שניצלה, אני מאמין שיום אחד זה יקרה (כמו שכתבה ריטה... כמעט) ובלי שנרגיש, משהו ישתנה, הוא יילך ומשהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש. וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד, כאילו היה שם תמיד. אדריכל ד״ר עמי רן דמוסתנס והצפרדעים דבר העורך Demosthenes Declaiming by the Seashore, Delacroix 1859
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=