41 2024 אוגוסט 138 אדריכלות ישראלית | | פרופיל העונה: רוזן-ליננברג אדריכלים | השאלה - האם ייתכן מצב אדריכלי כלשהו שאין מאחוריו חוקיות ניתנת לזיהוי, או לחלופין - האם ניתן ליצור מסגרת של חוקים המאפשרת מידה סבירה של התרחשויות אקראיות, העסיקו מאז ומתמיד בעיקר את מתכנני הערים. זאת משום שההגדרה הטובה ביותר של עיר היא: ״מקום שבו ניתן למצוא כל מה שמישהו מחפש, אבל גם מאפשר לו ללכת לאיבוד״. תיאוריות שונות ומשונות שמתכנני הערים הפיקו במהלך אלפי שנות התנסות, עשויות בעצמן למלא עיר של אשליות תכנוניות, בין אם מדובר בערים האמריקאיות המבוססות על רחובות שתי וערב, או בערים ימי ביניימיות שהתפתחו לכאורה מעצמן ליד הנהר, בהיותן מצבור אקראי של רבבות כוונות יוצר. מקומות הומי אדם שבהם מתרחשים אירועים המתגבשים בכורח הנסיבות על פי חוקי האבולוציה. זאת משום שהמוטציה המקרית והברירה הטבעית, מכתיבות בפועל את היחס בין הצרכים השונים - מגורים, עבודה, מסחר, מוסדות ציבור, מתקני פנאי, מערכות תנועה ונגישות. ולא בכדי, דווקא ערים שכאלה נחשבות למוצלחות בעולם. ערים מעניינות שעשויות להניב תוצר המתקרב למונח ״אדריכלות אורגנית״. מדובר באדריכלות המונעת על ידי מערכות סדר כאוטיות לכאורה, שככל שהן בעלות השפעה רבה יותר, כך הן גם תורמות להצלחת תפקודן. אגב, בניגוד מוחלט למחשבה האדריכלית המודרנית המושכלת שעסוקה כל הזמן בתיקון טעויות העבר. כלומר, למרות שהממד האקראי הוא סודה הסמוי מן העין של כל מערכת מרחבית, השאיפה לסדר ברור ומוגדר היא אחת מאושיות העשייה האדריכלית. על רקע זה, קטע מרגש שנגע לקשר האקראי עד כאב שנוצר בין לוחמים בעזה בסיטואציה מחברת ששום אדריכלות סדורה אינה יכולה לזמן, משך את תשומת ליבנו וגרם לנו לפנות אל הכותב – עם 1993 אדריכל איתי ליננברג שהקים בשנת שותפו רון רוזן את משרד ליננברג-רוזן אדריכלים. שני האדריכלים התנדבו לשרת כלוחמים בעזה, כשהזיכרון המהותי ביותר שלהם מהמלחמה ההרסנית היה האדריכלות האותנטית שנוצרה שם, בניגוד בולט לאדריכלות המתוכננת לפרטים, כאן... וכך כתב איתי ליננברג: ״נתן נישא בסחיבת פצוע ל״נמר״, משם הוא פונה ב״עטלף״ לבי״ח סורוקה. כמה ימים קודם לכן הצוות יצא לרענון, כשחבריו מעדיף לנצל את זמן המנוחה תוך התנדבות לקטוף פומלות בקיבוץ ניר עם. קוטפים, מעמיסים ונוהגים בטרקטורים האדומים, כאשר חלקם מבקשים שלא אצלם אותם כי לעובדים מזדמנים אין ביטוח... תהיתי מה מדאיג אותם בימים טרופים אלה... תיעדתי אותם משחקים כמו בילדות, כשריח הדרים בגשם מזכיר תמימות אופטימית של זמנים אחרים. זמנים ומקומות שבהם היינו מטיילים משוחררים וחופשיים...תיעדתי אותם מזמזמים את השיר של יסמין מועלם ״בסוף יהיה טוב״, שיר שליווה אותנו לאורך כל הלחימה... שבוע לאחר מכן ביקרתי את נתן במחלקת השיקום האורתופדי בתל השומר. פגשתי שם את כל חברי הצוות שבאו לבקר בחופשה הקצרה שקיבלו... אני חשבתי על הקסבה העתיקה שהתגלתה לנו תוך כדי לחימה - מבנה בנוי היטב מאבני גזית שיובאו מההרים הרחוקים. אבנים מסותתות במיומנות, עטויות בשלל חזזיות, ופטינה של מאורעות הזמן, וכל מה שביניהן: קשתות עם אבני ראשה מעטרות את הפתחים, ודלתות המגולפות עשויות מעץ אלון. חשבתי על האדריכלות המרשימה, הקסומה, והאותנטית להפליא, שאילו ידעה לדבר, הייתה מספרת שאין בכלל בעזה - לא סלעים ולא אבני גזית... נכנסנו פנימה. מצד אחד ממוקם בית בד, כשארומת שמן הזית עדיין נישאת באוויר. היינו כחולמים כמה חריג הריח הזה בין שלל ריחות המלחמה. בסמוך לבית הבד עדיין עמד שומם בוטיק לתיירים שהציע כדים ענקיים מחרס וחפצי חן קטנים מזכוכית חברון, שניצבו דוממים - עדיין לא מאובקים על מדפי עץ בנישות שסביב... בחצר הפנימית שבלב המתחם, צמח דקל ענק שפל-צמרת וסתור-שיער, ששכשך רגליו בבריכת מים, שהיו עד לא מכבר מקור חיים. ממש כמו שלימדו אותנו בבצלאל על הבנייה האקלימית המוסלמית בשיא תפארתה, יקום מקביל, שאותו אני מכנה החיים עצמם... היינו כחולמים. בני אדם חיו כאן, עבדו, אהבו את מה שיצרו. עדיין ניתן להבחין בעדויות חיות לכך בכל פינה: מטבח מצויד היטב שניכר בו שבעליו היו חובבי בישול. תמונות על הקירות. צעצועי ילדים. שם, כמו על שפת הים, שמתחילה בראש הנקרה ונמשכת לאורך כל רצועת עזה. בלי הבדל בין מי תכנן, מי בנה ומי הרס״. הקונפליקט המובנה הזה בין המתוכנן והאקראי, גרם לצמד האדריכלים להגדיר במהלך השנים מהי בעצם אדריכלות אורגנית. רון רוזן גורס שמדובר בתפיסת עולם הבאה לשמר ולחזק את הדו-שיח בין בנייה חדשה לבין הקיים, קרי - משאבי הטבע, הנוף הטופוגרפיה והאקלים בהם היא נבנית״. 30 בפרויקטים לא מעטים שהמשרד ביצע במהלך השנים האחרונות, נעשה מאמץ תכנוני ניכר ליצור המשכיות טבעית הנמנעת ככול שניתן מפציעת הנוף, תוך הגדרת עקרונות שמותאמים לקנה המידה של הסביבה. את זה, הם אומרים, ניתן לבצע תוך שימוש במסות קטנות, הממקסמות ומייעלות את היחס בין גושי המבנה, בדומה למתרחש בטבע בין גושי הנוף, הצמחייה, ושיפועי המדרונות. הרעיון הוא ליצור רצף מבני מאוזן הנטמע בקווי המתאר הנופי הקיימים. כיצד? באמצעות רשתות וצירי התנועה המוגדרים בגאומטריות חד-פעמיות בהתאם לתוואי הקרקע הקיימים, תוך הימנעות מירבית מהתוויית צירים הנדסיים שנועדו לכפות עליהם סדר חדש. Architects Itay Linenberg and Ron Rozen
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=